החלטה בתיק רע"פ 3479/05

1.        בפני בקשה ליתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (סגנית הנשיא ד' ברלינר, והשופטים ז' המר וי' שיצר), בע"פ 71747/02, שניתן ביום 24.2.05, ובו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט השלום בתל אביב בת.פ. 3375/97 (השופט ח' אפרתי) מיום 4.9.02, בו הורשע בעבירה של גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין תשל"ז - 1977.

2.        המבקש, מהנדס בהכשרתו, שימש כבודק מעליות מוסמך מטעם משרד העבודה. ביום 11.11.91 אירעה תאונה קטלנית במעלית למכוניות, עקב פעולה שבוצעה בחדר המכונות של המעלית על ידי טכנאי לא מוסמך, שהיה הנאשם האחר באותו תיק. פעולת הטכנאי גרמה למעלית לנוע ממקומה, על אף שדלתותיה נשארו פתוחות, המנוח נכנס עם מכוניתו למעלית, נפל לתוך הפיר הריק, ונמחץ למוות. כתב האישום ייחס למבקש רשלנות, באשר הוא נתן היתר לפעולת המעלית, שעה שהיא לא הייתה מצוידת בהתקן יעיל למניעת פתיחת הדלתות, כאשר תא המעלית איננו מצוי במפלס.

3.        בית משפט השלום הרשיע את המבקש על יסוד סעיף 62 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] תש"ל - 1970 (להלן - הפקודה), לפיו "כל שער האמור בסעיף 61 יצויד בהתקנים משולבים יעילים או בהתקנים יעילים אחרים כדי להבטיח שהשער לא יוכל להיפתח אלא בשעה שהתא הוא ברובד ואי אפשר יהיה להניע אותו מהרובד אלא אם ייסגר השער" (ההדגשות לא במקור). נקבע, כי בהעדר התקן יעיל אחר, דוגמת התקן נעילה מכני, המונע את פתיחת דלתות המעלית כאשר תא המעלית איננו במפלס, המעלית לא עמדה בדרישות סעיף 62 לפקודה. לפיכך, חרף תכנונה המקורי של המעלית ללא המנעולים המכאניים, היה על המבקש להורות על התקנתם מיד לאחר הביקורת הראשונה שערך למעלית. משנמנע המבקש מלעשות כן, הוא התרשל בכך שהתעלם במודע מתקלות צפויות, דוגמת התאונה נשוא המקרה הנוכחי. בנוסף, קבע בית משפט השלום, כי עמידה בדרישות התקן הישראלי אינה מספיקה, וכי המבקש, כמהנדס וכמפקח מעליות סביר, היה צריך להיות ער לסיכון זה ולפעול למניעתו. המבקש הורשע בבית משפט השלום גם נוכח התרשלותו בכך שהאור הירוק דלק ברמזור המעלית, עת נכנס המנוח עם רכבו לפיר המעלית. טענה זו הועלתה על ידי התביעה רק לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, והתקבלה על ידי בית משפט השלום מכוח סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982.

4.        בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש כנגד הרשעתו, וקבע כי בהעדרם של התקני הנעילה המכאניים, המעלית לא עמדה בדרישות סעיף 62 לפקודה, הואיל ולא התקיימה הדרישה לביטחון טוטאלי בכך שאי-אפשר יהיה לפתוח את דלתות המעלית כאשר תא המעלית איננו ברובד. עוד נקבע, כי התקן הנעילה המכאני הינו פשוט להרכבה, ולו היה מותקן היה מונע את התאונה, ועל כן היה על המבקש, כבעל מקצוע מיומן, לעמוד על התקנתו. בית משפט המחוזי קבע עוד, כי תקן 24 משנת 1951 והוראות מפקח עבודה ראשי מיום 31.12.87, המחייבים את התקנתם של התקן נעילה מכני, אינן נורמות מחייבות בנוגע למעלית נושא כתב האישום, אך יש ללמוד מהן על גדר הצפיות הנדרשת מבעל מקצוע סביר, ועל האפשרות לקרות תאונה עקב אי-התקנה של אותם התקנים. עם זאת, ביטל בית משפט המחוזי את הרשעת המבקש שהתבססה על האור הירוק ברמזור המעלית, וקבע כי לו עמד נושא זה על הפרק בכתב האישום, היה ניתן לחקור את עדי התביעה בצורה שונה.

5.        בפני טוען המבקש כי כבודק מעליות, היה עליו לדאוג לכך שהמעלית עומדת בתקן הנדרש ותו לא. לטענתו, במעמדו כבודק לא היה עליו לפרש את סעיף 62 לפקודה בצורה מרחיבה, ולדרוש מכוח פרשנות זו התקן נעילה מכאני. עוד נטען, כי פרשנות בית המשפט המחוזי לסעיף 62 לפקודה מוטעית, שכן לא ניתן להגיע לביטחון טוטאלי בכך ששער המעלית ייפתח רק כשהמעלית ברובד. הבטחה אבסולוטית זו לא קיימת באף מעלית, שכן ההבטחה נועדה למנוע מצב רגיל של תקלה במעלית, ולא למנוע מטכנאי לשלוט בפיקוד המעלית לצורך תיקון המעלית או חילוץ נוסעים. לטענת המבקש, תקן 24 משנת 1951 והוראות מפקח עבודה ראשי מיום 31.12.87, אינם מחייבים, באופן מפורש, התקנת מנגנון נעילה מכני במעלית נושא כתב האישום, ועל כן, אין ללמוד מהם על רמת הזהירות הנדרש ממנו. עוד טען המבקש, כי התקנת התקן הנעילה המכאני במעלית לאחר קרות התאונה, מהווה חכמה שלאחר מעשה, ועל כן אין להטיל עליו אחריות בגינה.

6.        המשיבה סבורה כי יש לדחות את הבקשה. לאחר ששתי ערכאות קודמות קבעו כי התקן יעיל אחר, המונע את פתיחת דלתות המעלית היכן שתא המעלית איננו ברובד, היה יכול למנוע את התאונה, אין ספק כי דרישות סעיף 62 לפקודה לא התקיימו, ולפיכך המבקש התרשל כאשר לא דרש את התקנתם של מנגנוני הנעילה המכאניים. על אף שהוראות תקן 24 והוראות מפקח עבודה ראשי מיום 31.12.87 לא חלות על המעלית נושא כתב האישום, טוענת המשיבה, יש ללמוד מהוראות אלו על נורמות ההתנהגות הנדרשות מבודק מעליות, ויש בהן כדי לשמש אמת מידה לבחינת סטנדרט הזהירות המקובל בתחום זה.

7.        דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות להגשתו של ערעור שני לא תינתן אלא במקרים חריגים בהם הבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית (משפטית או ציבורית), החורגת מגדר עניינו הישיר של המבקש (ראו רע"פ 227/04 מכלוף נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 3757/04 זידאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); וכן רע"פ 2632/04 ספידי ליין תעשיות נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם)).

           הבקשה הנוכחית אינה מעלה שאלות מסוג זה, וממילא אינה נופלת לתחומם של אותם חריגים. המבקש מעלה שאלה עובדתית הנוגעת לתפקידו של בודק מעליות שאינה חורגת מעניינו של המבקש, ואף הוכרעה בערכאות דלמטה. בית משפט המחוזי קבע על סמך חומר הראיות שעמד בפניו, כי "לא הייתה מחלוקת של ממש באשר לתפקידו של ניב [המבקש] ... תפקידו של ניב כולל דיווח בכתב על תקלות שהוא מוצא, אם הוא מוצא, המלצה בדבר עבודות שצריך לבצע והערכה האם יש או אין סיכון בהפעלת המעלית, והאם יש למנוע את הפעלתה". כך גם עולה מהוראות מפקח העבודה הראשי מיום 31.12.87, הקובעות כי בודק מוסמך למעלית נדרש לדאוג לכל "התקן בטיחות נוסף שלדעת הבודק המוסמך חייב להיות מותקן במעלית". הגם שעל פי פסיקת בית משפט המחוזי, אין בהוראות אלו ללמדנו על תקן המעלית נושא הבקשה שבפני, ניתן גם ניתן ללמוד מהוראות אלו על תפקידו של בודק המעליות.

           בנסיבות אלו מסקנתי היא כי לא הוכחה עילה למתן רשות ערעור, ועל כן הבקשה נדחית.

           ניתנה היום, כ"ו בחשוון תשס"ו (28.11.2005).

                                                                                                    ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /שב התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: